מהו שיתוף ספציפי?

במסגרת הליך גירושין, עשויים בני הזוג להיות חלוקים בערב רב של נושאים, ביניהם: מזונות ילדים, מזונות אישה, משמורת ועוד – אך אין ספק, שאחד הנושאים היותר אמוציונאליים הוא נושא חלוקת הרכוש. לכאורה, הדין דיי ברור בנוגע לחלוקת רכוש בין בני זוג וזאת לאור חוק יחסי ממון, התשל"ג- 1973 (להלן: "החוק" או "חוק יחסי ממון"). עם זאת, במאמר שלהלן נסביר כיצד החוק עדיין לא פותר בעיה עקרונית, הנקראת "שיתוף ספציפי".

מהו חוק יחסי ממון?

חוק יחסי ממון רלוונטי למעשה לבני זוג שנישאו לאחר 1.1.1974. החוק, למעשה, קובע הסדר של "איזון משאבים", לפיו בעת קיומה של מערכת היחסים או הנישואין, הרכוש של בני הזוג יהיה למעשה נפרד, אך בעת פרידה או גירושין, ייערך איזון שווה ערך בין בני הזוג לכלל הרכוש המשותף.

כמו כן, קובע החוק, כי מתנה או רכוש שהיה שייך לבן הזוג עובר לנישואין או קצבה המשולמת בגין תאונה לאחד מבני הזוג או קצבת ביטוח לאומי, לא יהיו חלק מאותו הסדר איזון משאבים. מנגד, על ההסדר הקבוע בחוק אפשר להתנות – באמצעות חתימה על הסכם ממון, אשר יאושר בבית המשפט לענייני משפחה. חשוב להדגיש, כי הסדר איזון המשאבים רלוונטי רק לשלב הפרידה או הגירושין.

מהי הלכת השיתוף?

הלכת השיתוף רלוונטית למעשה ולכאורה, לבני זוג שנישאו לפני יום ה- 1.1.1974. הלכה זו (שנקבעה ע"י בית המשפט העליון במספר רב של פסקי דין) קובעת כי במקרים כאלו, השיתוף יחול על הנכסים של בני הזוג, אשר נרכשו או נצברו במהלך מערכת היחסים וזאת במנותק מהשאלה – כיצד התקבלו או נצברו הנכסים. להבדיל מהסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק, שיתוף בנכסים בין בני זוג, מכוח הלכת השיתוף, יכול להיעשות בכל שלב. כמו כן, הלכת השיתוף קובעת למעשה "חזקה", לפיה כל רכוש שנצבר ע"י בני הזוג (בין אם התקבל במתנה או בכל דרך אחרת) יהיה שייך לשני בני הזוג, במשותף.

מהו שיתוף ספציפי?

אומנם, חוק יחסי ממון קובע חריגים מסוימים (כגון: נכס שהתקבל במתנה/שהיה שייך, עובר בנישואין לאחד מבני הזוג). בהתקיימם של חריגים כאלו, הרי שהסדר איזון המשאבים לא ייקח בחשבון את אותם סוגי נכסים בעת ביצוע איזון המשאבים.

עם זאת, טענה של "שיתוף ספציפי" באה לידי ביטוי במקרים שבהם בן זוג, שלמעשה חלה על זוגיותו הסדר איזון המשאבים, טוען לכוונת שיתוף בנכסים שלכאורה חוק יחסי ממון לא חל עליהם. מכאן, ששיתוף ספציפי הוא חריג שהתקבל בפסיקה, שלמעשה מחיל את השריד שהיה רלוונטי בעבר "להלכת השיתוף", גם על חוק יחסי ממון.

עם זאת, היות וחוק יחסי ממון קובע את החריגים המוזכרים לעיל, קבעה פסיקת בית המשפט העליון כי שיתוף ספציפי יש להוכיח והנטל להוכיח אותו מוטל על בן הזוג, המבקש ליהנות מפירות נכסים, שלכאורה אינו אמור להיות זכאי להם, מכוח חוק יחסי ממון. בין היתר קבעה הפסיקה, לרבות פסיקת בית המשפט העליון, שאת כוונת השיתוף אפשר גם ללמוד לא בהכרח מכוח דיני המשפחה, אלא מכוח דינים אחרים, כמו: דיני החוזים, דיני השותפות ועוד.

כיצד מוכיחים שיתוף ספציפי?

הוכחה של שיתוף ספציפי אינה קלה כלל ועשויה להביא בני זוג לידי מחלוקות וויכוחים משפטיים ארוכים. עם זאת, ישנם כמה מבחנים שלאורם יכריע בית המשפט, האם באמת הייתה כוונת שיתוף מצד בן הזוג, באופן שאכן מקנה לבן הזוג השני זכויות ברכוש מסוים, כדלקמן:

טיב היחסים: בין היתר יבחן בית המשפט את טיב היחסים. האם הם החזיקו בחשבון משותף? האם במהלך החיים המשותפים הייתה הפרדה בין הרכוש, האם בנושאים אחרים הייתה הפרדה בין הרכוש ועוד.

מערכות יחסים קודמות: בין היתר, עשוי בית המשפט לתת משקל לשאלה – האם מדובר בבני זוג שאלו נישואיהם הראשונים. לרוב, כאשר מדובר בבני זוג "בפרק ב", אז נהוג הרבה יותר להתייחס בזהירות לרכוש אישי שלא קשור לבן הזוג השני, במיוחד כאשר מדובר בבני זוג שלהם גם ילדים מנישואין קודמים. לכן, שאלת הקשר וסוגו תהיה רלוונטית לבחינת השאלה הכוללת.

תקופת הנישואין: אין ספק שנישואין של שנתיים-שלוש, אין דינם שווה לנישואין של עשרות שנים. לכן, שאלת תקופת הנישואין היא רלוונטית לצורך בחינת שאלת כוונת השיתוף בנכס.

סוג הנכס: לרוב, יבחן בית המשפט את סוג הנכס. האם מדובר בנכס שמטבעו בני הזוג עושים בו שימוש או עשו – או שלא. כאשר הדוגמא הטובה ביותר, היא דירת מגורים משותפת. לחלופין, בית המשפט עשוי לבחון האם מדובר בנכס מיוחד, שמטבעו לא אמור לשמש את בן הזוג השני (לדוגמא: תכשיט).

טיב וגודל ההשקעה: בין היתר, עשוי בית המשפט לבחון, האם שני בני הזוג תרמו במשותף להשבחת הרכוש או הנכס או לחלופין, היה זה נכס שרק אחד מבני הזוג נטל בו חלק ופעל לאחזקתו והשבחתו.

לסיכום:

כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפי יש לעמוד ברף מסוים של ראיות, תוך עמידה במספר רב של מבחני משנה. כדי להתמודד עם טענה מורכבת זו, רצוי ומומלץ להיעזר בשירותיו של עורך דין מיומן בתחום דיני המשפחה.